תודה עמית.
גם אני נסעתי עם המשלחת בתיכון (בעצם רוב השכבה שלנו). אם יש מי מהתיכוניסטים באתר שמתלבט, אני לחלוטין ממליץ על הנסיעה. אי אפשר לחוות את הדברים בהרצאה באודיטוריום. זה לא אותו הדבר.

הפתיח במקום. יפה.

מעניין שאתה זוכר את המסע כל-כך, ושאתה מחשיב אותו כמאורע שעיצב והשפיע עליך עד כדי כך. אני אישית לא נסעתי, ומעניין אותי כמה אנשים שכן נסעו חולקים את אותה התחושה שלך, ושהמסע השפיע עליהם לאורך זמן. טוב, עוד מעט הצפירה..

עמית,
תודה על הפתיח המצוין, ועל השיתוף שלך בחוויה.
כאחד שלא היה בפולין (אני לא זוכר שהיה מסע כלל שכבתי כשאני הייתי בתיכון – סיימתי ב 1991….)
ושאין לו קשר/ זכרון משפחתי לזוועות השואה.
אני כן סבור שיש מקום להשתתפות בני הנוער במסעות, ולו רק כדי שיוכל אולי קצת להבין מהיכן הגיעו המשפחות של חלק מהן, ומה עבר עליהן.
לפחות ביום השואה, אני משתדל לקרוא, להקשיב ולראות סיפורים המתארים את הזוועות של אותה מלחמה ארורה.
כאבא לילדים, הסיפורים הללו מקבלים משמעות אחרת, כאשר אתה שומע ניצולי שואה, המספרים על זיכרונות הילדות או יותר נכון רגעי האימה שחוו ילדים בגיל של ילדיי, לבד במהלך המלחמה ההיא. סיפורי הזוועות על הרעב, הקור, המוות בלתי ניתנים לתפישה. היעדר הערך של חיי אדם לא מוכר לנו כחברה מודרנית, מתוקנת. (גם יהיו כאלה שיטענו שאנחנו איננו מוסריים בכל הנודע לסכסוך היהודי -ערבי כאן, אני בטוח שאין כל מקום להשוואה בין שני המקרים).

זה לא נעים להודות, אבל אנחנו היהודים כאן בישראל, במדינה שלנו, בזכות שתי עובדות מרכזיות:
1. בזכות מסורת יהודית ארוכת שנים שאבותינו שמרו עליה לאורך כל הדורות, שקשרה אותם למקום שנקרא ארץ ישראל.
2. בזכות השואה. הזוועות הללו, היו כנראה גם טריגר להקמת מדינה יהודית, עצמאית. העם היהודי הפנים (לפחות לתקופה מסוימת), שאין לו יכולת להתקיים כעם מאוחד, במקום אחר על פני כדור הארץ.
אנחנו כעם, צריכים לשמור על עצמנו, על זכותנו לחיות בהתאם לאמונה ולמסורת שלנו .
בין אם אנחנו מדקדקים בכל תרי"ג המצוות, ובין אם לאו, בין אם אנחנו מאמינים באלוהים, ובין אם לאו, בסופו של דבר, אנחנו מסתובבים עם אות על המצח, יהודים.
ומבחינת לא מעט אנשים ברחבי העולם, זו עילה מספיק טובה להרוג אותנו.
כל עוד נשמור על זיכרון השואה, ועל הלקח הנלמד ממנו, נזכה להמשיך להתקיים.

טוב, אכן יכול להיות שזה תלוי במדריך ובאנשים שסביבי..

עם זאת, אינפורמציה, שהיא כביכול אובייקטיבית (לא לפי הפוסט-מודרניזם, אך אני מניח שהם לא מביאים נתונים שגויים במסע), ובמקרה דינן נוראית למחשבה גם כשהיא נשארת ״יבשה״ ו״על הנייר״, שהיא מעורבת עם רגש, מושג סובייקטיבי לחלוטין, שטופח 11 שנים לפני על ידי מערכת החינוך של מדינת ישראל, עד שהוא מגיע ל״שיאו״ בכיתה י״ב, לומד על העבר ו״חווה״ אותו כדי שאולי הוא ירצה את האפשרות למות (לשרת, אבל לקבל על עצמך את האפשרות שיש סיכויים לא קטנים שלא תחזור בחיים) יותר קרבי בצה״ל בעתיד.
מרוח דברי אפשר להבין שאני ״סמולן״ אולי, אך אני לא חושב שזה בהכרח רלוונטי כאן. העניין הוא שאני מרגיש שאנחנו משתמשים בשואה כהצדקה לא קטנה לקיומנו על שלל היקפיו. כשאנחנו משתמשים במאורע שקרה לפני 70 שנה כדי לנמק פעולות שלנו בהווה, שאנחנו שולחים ילדים ומכניסים בהם מוסר (ובכלל, איזה מוסר? המפא״יניקים רצו ״מהתנ״ך לפלמ״ח״, בגין רצה יותר מסורת, את המוסר בשואה? איך משלבים מוסר באופן לא דמגוגי בסיפור חסר כל מוסר? מהו מוסר? סט חוקים? מצפון? עשרת הדיברות? ״המלט״?) כדי שהם ישאלו פחות שאלות (כי תהיה להם ״סיבה״ אחת איתנה) ויהיו חיילים יותר טובים.